מחקר זה נועד לבחון את ההשפעה של הצבת שני סוגי מצלמות מהירות - גלויות לעומת סמויות - ושל משוב דחוי לעומת משוב מיידי, על התנהגות נהגים. בשלושה ניסויים שונים השתתפו נבדקים בשלושה מפגשים, בהם נהגו בסימולטור נהיגה במסלול עם מהירות מותרת שהתחלפה בין 50 קמ"ש ל 90 קמ"ש. בניסוי 1 ו-2 המסלול של מחצית מן הנבדקים כלל עשרה מיקומים בהם הוצבה מצלמת מהירות גלויה ואילו המסלול של המחצית השנייה של הנבדקים כלל עשרה מיקומי מצלמות סמויות. בניסוי הראשון השתתפו 30 נבדקים, המשוב לנבדקים היה דחוי, וכולם קיבלו, כמה ימים לאחר כל פגישה, הודעה שמתארת את מספר הפעמים שנתפסו על ידי מצלמת מהירות באמצעות הדוא"ל. בניסוי השני, השתתפו 28 נבדקים, המשוב לנבדקים היה מיידי, ובכל פעם שנבדק עבר את המהירות המותרת ליד מצלמה נשמע צליל צילום. ממצאי שני ניסויים אלו הצביעו באופן ברור על יתרון למשוב מיידי ולמצלמות סמויות כאמצעים להפחתת מהירות הנסיעה לאורך זמן. לפיכך, בניסוי השלישי, בו השתתפו 30 נבדקים, נעשה שימוש במשוב מיידי ונבדקה ההשפעה של שלושה תמהילים שונים לשילוב בין מצלמות גלויות וסמויות: תנאי שבו היו 8 מצלמות גלויות ו-2 מצלמות סמויות, תנאי שבו היו 5 מצלמות גלויות ו-5 מצלמות סמויות ותנאי שבו היו 2 מצלמות גלויות ו-8 מצלמות סמויות. ממצאי כל הניסויים יחד מצביעים על כך שככל שאחוז המצלמות הגלויות גדל, כך עלתה מהירות הנסיעה הממוצעת. במקביל, ככל שאחוז המצלמות הסמויות גדל מהירות הנסיעה הממוצעת התקרבה למהירות המותרת על פי החוק. בתנאי שבו כל המצלמות היו סמויות המהירות הייתה הכי קרובה למהירות המותרת ושונות המהירות הייתה הנמוכה ביותר. המסקנה מהמחקר כולו היא שהאמצעי היעיל ביותר שיגרום לנהגים לנהוג במהירות המותרת בלבד, ללא סטיות משמעותיות, הוא השילוב בין 100% מצלמות סמויות ומשוב מיידי.
